Doing Happy

אם תשאלו אותי איזה טיפוס אני, אני כנראה אענה לכם שאני טיפוס מופצן. 

הטיפוס המופצן (נראה לי שאני צריכה לרשום על זה זכויות יוצרים..) הוא שילוב בין הטיפוס המופנם לטיפוס המוחצן. עם יד על הלב, אני קצת יותר מופנמת מאשר מוחצנת, ולכן “מופצן” ולא “מוחנם”…

מה זה אומר? זה אומר שאני גם אוהבת חברה, שיש לי כישורים חברתיים מפותחים, שאני אוהבת להיות בחוץ, לחוות חוויות ולראות עולם, אבל שאני גם ממש בסדר עם להיות בבית, לעשות דברים לבד ולהיות עם עצמי. 

איך זה נראה בפועל? אני יכולה לשבת בבית ולעבוד על המחשב שעות, אבל בערב להיפגש עם חברה במסעדה. או להיות בחברת אנשים בחוץ חלק גדול מהיום ולחזור הביתה, להתכרבל על הספה ולראות סרט. 

מבחינתי זה עניין של איזונים. אני צריכה גם את זה וגם את זה. אני אשתגע אם אהיה רק בבית ומצד שני, זה ממש לא יעשה לי טוב אם אהיה כל היום בחוץ. אני ארגיש מותשת ואחפש את הדרך להירגע.

אם אני צריכה לסכם את זה, הייתי אומרת שאני יכולה להיות בחוץ בעולם כל עוד אני יודעת שיש לי את המקום הפרטי שלי שאליו אני יכולה לברוח. המרחב הפרטי שלי שבו יש לי שקט.

פינות של שקט בבית

כאדם מופצן, מרמה מסוימת של מינון, אני מרגישה שכשאני בחוץ, בחברת אנשים (שהם לא חברים קרובים או משפחה), כל פעולה שאני עושה גוזלת ממני אנרגיה ובסופו של יום כזה אני מרוקנת. לעומת זאת, פעילויות שאני עושה בבית או בחוץ אבל עם חברים קרובים ומשפחה, הן פעילויות שמזרימות לי אנרגיה.

החברה אגב, תופסת אנשים מוחצנים כחיוביים יותר ממופנמים והדרישה החברתית, החל מגילאי הגן, היא להשתלבות. הפעוט/ה, הילד/ה, הנער/ה ובהמשך האיש/ה מצופים לשחק יחד, ללכת לחוגים יחד, לבלות יחד ולעבוד יחד, בהתאמה. ואם אתה מעדיף להיות לבד, לא להצטרף לפעילויות חברתיות מסוימות או לעבוד לבד, החברה מתייגת אותך כ”מתנשא”, “סנוב” או סתם “לא בסדר”. 

בכלל, החברה, במיוחד בתקופה שלנו, מקדשת עשייה. יש כל כך הרבה מה לעשות, מה לראות, לאן ללכת, את מי לפגוש, לאן לנסוע, שזה נראה מוזר אם אתה בוחר שלא להשתתף בפסטיבל החיים בגרסה החברתית שלו. 

לא פעם ולא פעמיים, כששאלו אותי חברים “אז איך היה הסופ”ש? מה עשית?”, הייתי צריכה לאמץ איזו מחלה (“לא הרגשתי טוב, אז רוב הזמן ביליתי בבית”) או לבנות תילים של פעילויות על גרעין קטן של אמת (“בשישי היינו אצל ההורים, בדרך לשם ראינו כמה שקדיות (מחלון האוטו) ובשבת נפגשתי עם חברה (אצלה בבית) לקפה”). רק לעיתים רחוקות הרשיתי לעצמי פשוט להגיד “כלום. התחשק לי בית”.  

 

כבר דובר רבות על העשייה, ה – Doing, שבאה לידי ביטוי ויזואלי ברשתות החברתיות ועל תופעת היצירה של “תחושת העשייה”. התמונות שאנשים מצלמים ליד מטוס (מקורקע) ומעלים תמונה שלהם עם כיתוב “נתראה בלונדון”. אנשים מצלמים את עצמם בבגדי התעמלות ליד משקולות, מעלים את התמונה ושניה אחרי מניחים את המשקולת בצד ומחליפים בגדים. 

כך או כך, אתה עובד. עובד בלעשות או עובד בלייצר את התחושה שאתה עושה.

מה גם שהיומיום שלנו מורכב גם כך מעשייה הכרחית, כמו ללכת לעבודה, לאסוף את הילדים מהמסגרות, לקחת אותם מהחוגים, לאסוף אותם מהחוגים, להכין ארוחת ערב, לפנות ארוחת ערב, לשים כביסה במכונה, להוציא כביסה מהמכונה, וכו’ וכו’. 

בסופו של דבר, כשהיומיום שלך מורכב רק מעשייה, אין לך באמת זמן לנוח. לנשום. לחשוב. לעכל. לבהות. להירגע. להיות. וזה ה – Being. ההוויה. זה הזמן שלנו להיטען באנרגיות חדשות. 

בתחושה שלי, לפעמים אנשים מתבלבלים וחושבים שהם צריכים לעשות דברים בשביל להיות מאושרים. “אני אסע לחו”ל ואז אהיה מאושר”, “אני אמצא זוגיות ואז אהיה מאושר”, “אני רק צריך להתקבל לעבודה הזו ואז אהיה מאושר”. כשבפועל, להיות מאושר זו הוויה. זה קשור ל – Being יותר מאשר ל – Doing

וכשאנשים מפרסמים תמונות מהחיים שלהם ברשתות החבריות ומנסים להראות מן מצג של חיים מלאים ומאושרים, זה בעיקר מרגיש לי כאילו האושר הפך להיות עבודה, וה -Being happy הפך להיות Doing happy.

 

העולם שלנו כל כך רועש ודורש, מלא הזדמנויות ופיתויים וקשה מאוד להתרחק מזה כדי להגיע למצב שבו אתה יכול לשבת ולהיות עם עצמך. 

אם אתה טיפוס מעופף, אני מניחה שיהיה לך קצת יותר קל :-), אבל גם לאחרים זה אפשרי. 

אני מצאתי שלי עוזר להיות במקומות מסוימים – בית, טבע או מקום שקט אחר, או בפעילויות מסוימות – יוגה, מדיטציה, בהייה בשמיים. 

בשורה התחתונה, אני ממליצה לכל אחד לחפש ולמצוא את המקומות האלה שבהם הוא יכול פשוט להיות. באמת שזה מקום מדהים. 

 

קירות 

אז מה אתכם? אתם מופנמים או מוחצנים? אולי גם מופצנים? 

אשמח לשמוע איך זה מתבטא אצלכם ואיך אתם מצליחים למצוא את המקום שבו אתם יכולים פשוט להיות…