אני אוהבת סדר. סדר בבית, סדר בארון, סדר בראש. סדר בחוץ. רק חבל שעל הסדר שבחוץ אין לי שליטה. טוב, עם יד על הלב, יש לי הרגשה שגם על הסדר שבפנים אין לי כל כך שליטה. המון מחשבות שוצפות, קוצפות. מתנגשות אחת בשנייה, מתחככות. תחושת כאוס מטרידה.
הסדר תוחם את שטח הפעילות שלי והופך דברים לברורים. מובנים. הרמוניים. ואני מרגישה טוב בתוך המסגרת הזו וטוב לי למצוא בתוכה את החופש שלי, את המיני-כאוס שלי, המאולץ. רק על הראש צריך עוד קצת לעבוד…
מי שמכיר אותי יודע שסגנון העיצוב שלי הוא מינימליסטי. אני מניחה שזה לא במקרה. אדם מתחבר לסגנון מסוים בגלל איך שאותו סגנון גורם לו להרגיש. וכשאני רואה עיצוב מינימליסטי, אני מרגישה חיבור. הדהוד למשהו שנוגע בי. הניקיון והסדר מייצרים מעין תחושה של שקט בראש. שקט בגוף. אתה רואה את החלל, את הדף או את המסך ונעים לך.
אולי יותר קל להסביר את זה על דרך השלילה, כי רובנו מכירים את המצב ההפוך. תזכרו למשל בסרט האחרון שראיתם. אתם מתיישבים במקומות שלכם, הפופקורן לידכם, השתייה במקומה, המסך חשוך ואתם מחכים שהסרט יתחיל. ואז מתחילה מתקפת הפרסומות והפרומואים שבמהלכה החושים שלכם מותקפים על ידי רעש חזק, תמונות מרצדות וצבעים חזקים שמתחלפים בתדירות שעשויה לעורר התקף אפילפסיה. כשההתקפה נפסקת ומתחיל הסרט, אתם ממש יכולים להרגיש איך הגוף שלכם מתחיל להתאושש ולהירגע ממה שעבר עליו.
בצורה דומה, כשאני חוזרת הביתה ויש בלאגן בכל מקום, הגוף שלי נכנס לסטרס. לא תמיד יש לי כוח לסדר, אבל כשאני עושה את זה, אין דבר יותר מספק מהשנייה הזו של לראות את הבית מסודר. ולצערי, באמת מדובר בשנייה, כי בזמן שמיצמצתי, הבלאגן כבר זמם לחזור להשתלט על הבית. ובדרך כלל הוא הצליח.
במקרה או שלא במקרה, נתקלתי השבוע בנטפליקס בסרט “מינימליזם“. מדובר על סרט תיעודי שבמוקד שלו שני צעירים אמריקאים, “המינימליסטיים”, במסעם לקידום ספר שכתבו על החוויות האישיות שלהם בעקבות אימוץ המינימליזם. מה שאהבתי במיוחד בסרט זה שהוא הציג מגוון דעות, מגוון אוכלוסיות (רווקים, אנשי משפחה, אדריכלים, סופרים וכו’) ומגוון פרשנויות למהם חיים מינימליסטיים. בתווך אפשר למצוא את המינימליסטים שמתנתקים מכל דבר שקושר אותם לקרקע (מכונית, בית, עבודה קבועה וכו’), מינימליסטים שמפחיתים רכוש או מינימליסטים שמאמצים את גישת האל-הורות ונמנעים מלהוליד ילדים (אופס, הרכבת כבר נסעה על האפשרות הזו…). כך שכל אחד יכול להתחבר לגישה שהכי מדברת אליו.
אבל היה קו אחיד שעבר בין כל אותם אנשים. כולם הדגישו שהמינימליזם בעיקר מהווה אפשרות אחרת של חיים. אפשרות שמתנגדת לתפיסה, הכאילו יחידה, שמשווקת בחברה שלנו (המערבית הצרכנית) שלפיה, האושר שלנו תלוי בדברים חומריים ושאפשר לקנות את דרכנו לאושר. תפיסה שעושה שימוש בדחף הביולוגי לצבירה, שמקורו בתקופות קשות, כדי לשכנע אותנו, גם בתקופת שפע, להמשיך לצרוך עוד ועוד דברים, בתואנת שווא שצבירת הון חומרי = הצלחה. כשזו התפיסה שאנו חיים לפיה, אנחנו “חיים ממשכורת למשכורת, חיים בשביל משכורת, אבל בעצם, לא חיים בכלל”.
כולם גם עברו תהליך כלשהו של הצטמצמות ברכוש שלהם. ואיך עושים את זה? לפי המינימליסטים, ההסתכלות היא – האם זה פריט שמוסיף ערך לחיים שלי. בסופו של התהליך אתה נשאר רק עם פריטים שיש להם מטרה או שהם מסבים לך אושר. כל השאר מיותר ואין לך צורך בו. מבחינתם, ככל שיש לך פחות דברים, יהיו גם פחות בלאגן, פחות לחץ ופחות חוסר שביעות רצון. האמת? נשמע די הגיוני…
ואם כבר מדברים על הצטמצות וסדר, אי אפשר שלא להזכיר את מארי קונדו, כוהנת הסדר היפנית שפיתחה שיטה להיפטר מהבלאגן בבית לתמיד, לחיות חיים מאושרים ובגדול, לשנות את חיינו לנצח. וכל זה בשיטה של שני שלבים. בשלב הראשון, זורקים (לפי מארי, ההסתכלות היא – האם זה פריט שמכניס אושר לחיים שלי) ואחרי זה, מסדרים (ביסודיות, בשיטתיות ובפעולה אחת).
הבעיה בסידור “רגיל” (של אנשים שהם לא מארי קונדו), היא שבדרך כלל אנחנו פשוט מזיזים דברים בבית מקום למקום. אבל מה שאנחנו באמת צריכים לעשות זה למצוא לכל פריט בבית את המקום הנכון והקבוע שלו, כך שאחרי כל שימוש נדע בדיוק לאן להחזיר את הפריט והוא לא יתחיל “לטייל” בבית.
לפי מארי, מי שמשליט סדר בבית בעצם משנה את הלך המחשבה שלו וכפועל יוצא משנה לטובה גם את שאר ההיבטים בחייו, כולל עבודה וחיי משפחה.
אז נסכם עד כה, אני אוהבת סדר. אני אוהבת לחיות בסביבה נקייה ומסודרת. אני מרגישה רגועה יותר בסביבה כזו. הבית שלי עמוס בחפצים מיותרים והוא הרבה פחות מסודר ממה שהייתי רוצה. גם אם אני מצליחה לייצר סדר הוא זמני עד לא-קיים-ליותר-מחמש-דקות. אני רוצה להפחית לחץ בחיים שלי ולא מאמינה שהדרך לאושר עוברת בחנויות.
ועכשיו מה?…
עכשיו נראה לי שאני עומדת להיכנס להרפתקה מינימליסטית. כזו שתתחיל בעשיית סדר בבית סטייל מארי קונדו ותמשיך בהפחתת הצריכה שלי. השאר, אני מאמינה, ייתגבש עם הזמן…
אז מה אתכם? אתם מחובבי הסדר או שאתם מצליחים לתפקד גם בחדר מבולגן?
היה מעניין אתכם להצטרף להרפתקה המינימליסטית שלי ולראות מה כרוך בפרויקט סידור בית ובהפחתת צריכה? אם כן, אולי אתחיל לתעד את הפרויקט בבלוג. תעדכנו 🙂