Self Cataloging

כשחזרתי לכיוון העיר, אחרי שהורדתי את הילדים בגן המרוחק (ועל כך בפוסט נפרד), עמדתי ברמזור וראיתי כמה פעילים עומדים בצומת עם חולצות ושלטים שמביעים תמיכה באחד המועמדים לראשות אותה עיריה. בכל זאת, הבחירות עוד יומיים. אחת הפעילות עברה ממכונית למכונית, שוחחה עם הנהגים (אלו שהסכימו לפתוח את החלון של הרכב) וחילקה סיכות. כשהגיעה ליד הרכב שלי, פתחתי את החלון ולפני שהספיקה לומר מילה אמרתי “אני לא מכאן”. היא חייכה חיוך רחב וענתה “לא נורא”. וגם הוסיפה “את ממש חמודה”. 

ה”את חמודה” הזה החזיר אותי לתקופת הילדות שלי. 

אף פעם לא ראיתי את עצמי כילדה יפה. לא הייתי מהילדות האלו שאתה מסובב אחריהן את הראש. הילדות שהן מלכת הכיתה, שמקבלות הצעות חברות, שאף פעם לא נמצאות לבד. גם לא הייתי מילדי הקצה. אלו שנמצאים לבד בהפסקות, שאין להם חברים, שעושים עליהם חרם (כן, ילדים יכולים להיות קשים…). תמיד מצאתי את עצמי בשכבה השנייה מלמעלה. מערכת התמיכה של מלכת הכיתה. הייתי בחבורת ה”מקובלים”, קיבלתי הצעות חברות, היו לי חברים טובים, הכל היה טוב. אבל כששאלתי פעם חברה אם היא חושבת שאני יפה היא ענתה רק “את חמודה”. אאוץ’.

לעומת זאת, בתקופת הנערות שלי נחשבתי לא פעם למתנשאת. היום אני יכולה להסביר לעצמי שמה שאנשים חשבו שהוא התנשאות בעצם היה ביישנות. שהשתיקה וההתרחקות נבעו מחשש ולא מתפיסת עצמי כטובה יותר מאחרים. 

אז איך יכול להיות שפעם תפסו אותי כ”חמודה” ופעם כ”מתנשאת”? בהנחה שנשארתי אותה יעל (פלוס מינוס שינויים קוגנטיביים והורמונליים כאלה ואחרים), הרי זה סוג של דבר והיפוכו. “חמודה” משדר נגישות וקרבה ו”מתנשאת” משדר ריחוק ובוז. 

כחלק מתפיסת הסדר שלנו בעולם אנחנו מקטלגים. החל מינקות אנחנו עמלים על מיון וסידור של תבניות, עצמים, קשרים ומרחבים. כדי שנוכל לפעול בעולם אנחנו צריכים להבין אותו. כדי להבין אותו אנחנו צריכים למפות אותו. כשאנחנו נתקלים בדבר חדש לוקח לנו זמן להבין אותו. אם הדברים כבר קוטלגו, התגובות שלנו מהירות יותר וזה חוסך לנו זמן. אז אנחנו מקטלגים. גם אנשים. בעיקר אנשים. רע וטוב. צודק וטועה. אנחנו והם. שלנו ולא משלנו. 

בעיקר בתקופת ההתבגרות, כשההקשרים החברתיים מהותיים כל כך, חשוב לנו לדעת איפה אנחנו ממוקמים ביחס לאחרים. הוא כמוני? מעליי או מתחתיי? ומה זה אומר עליי?

בתקופת הילדות (ובכלל) לא ייחסתי חשיבות גדולה למעמדות. מרגיש קצת טפשי לדבר על זה בכלל, אבל, גם כשהייתי בחברת ה”מקובלים”, שיחקתי גם עם ילדים “לא מקובלים”. אם מלכת הכיתה הכריזה על חרם, לא השתתפתי בו. נראה לי שפשוט הייתי חביבה לכולם. נגישה. לא מאיימת. חמודה.  

בתקופת הנערות, כאמור, נהייתי מודעת יותר לעצמי וביישנית יותר. אבל מה שגיליתי להפתעתי הוא שגם כששידרתי, מסתבר, תחושה של התנשאות, עדיין ביקשו את חברתי. לכאורה, זה לא הגיוני כי אנשים לא אוהבים להיות בסביבת אנשים שחושבים שהם טובים יותר מהם. אבל ההיגיון הלכאורה לא רציונאלי הזה בעצם פועל ממסקנה רציונאלית שאם אדם “תופס מעצמו”, כנראה יש לו סיבה טובה ואם הוא באמת טוב יותר, כדאי להיות בחברתו, ללמוד ממנו, להבין את אותה מהות חמקמקה שכנראה חסרה לנו. 

זה נראה מאוד פילוסופי, אבל אפשר לראות את זה בשיווק בכל פינה. חברות השיווק פועלות בגישת ה”אני אחד מהעם, אחד מכם, אתם מכירים אותי ומרגישים נוח איתי” או בגישת ה”אני טוב מדי עבורכם. אתם יכולים רק להסתכל עליי ולרצות להיות כמוני”. 

כשלמדתי עיצוב גרפי, המנחה שלנו תמיד אמר לנו שאחד הדברים שאנחנו חייבים להבין לפני קבלת החלטות עיצוביות הוא איך נראה השטח/השוק. מה כבר קיים בו ואיך מקובל להיראות? ואז אנחנו צריכים להחליט האם אנחנו מעצבים לפי אותו הקו, כך שיהיה קל לצרכנים לזהות אותנו כחלק מאותו השוק, או שאנחנו בוחרים ביודעין לצאת מהמשחק ולמתג את העיצוב כקונטרה לעיצוב הקיים בשוק. משהו ייחודי ושונה. 

כמו ברוב הדברים בעולם, גם פה אין נכון ולא נכון. לפעמים כדאי לבחור בגישה הראשונה ולפעמים בשנייה. לכל גישה יש את היתרונות והחסרונות שלה וצריך לראות מה מרגיש לנו נכון באותה הסיטואציה.

ואם אני חוזרת לאותה הילדה ה”חמודה” וה”מתנשאת”, היום אני יכולה לקבל ולהכיל גם את זו וגם את זו ולקוות שרוב הזמן החיבור של שתיהן יחד עם עוד אלפי התכונות, ההרגלים, המחשבות והערכים שהם חלק ממני, יוצרים אדם שלם וטוב.