משהו קורה לי במעבר מהעיר אל הטבע.
שינוי עדין באנרגיה, בתחושה, בקולות, בצבעים, במגע.
אני שמה לב לקולות שלא שמעתי קודם. לרוח המנשבת בין העצים. לקריאת הציפורים. אני שמה לב לריחות שלא הרחתי קודם. לריח האדמה התחוחה או לריח האדמה אחרי הגשם. לריחות הפריחה המתוקים או לריחות העלים החריפים. אני שמה לב למרקמים שלא הרגשתי קודם. למגע קליפת העץ תחת אצבעותיי. לרכות הטחב על הסלע. אני שמה לב לדברים שלא ראיתי קודם. לטיפת הטל על העלה. לקורי העכביש הנוצצים בשמש.
בעיקר אני מרגישה תחושה של שלווה, של רוגע ונינוחות.
אני מניחה לרגליים שלי לשאת אותי מעצמן ומרגישה את כל החושים שלי נדרכים, מעקצצים ונפתחים.
רק לאחרונה הבנתי שיש שם לתחושות האלו שאני מרגישה. מסתבר שקוראים לזה “מקלחת יער” (Shinrin Yoku).
“מקלחת יער” היא כינוי למסורת יפנית עתיקה שלאחרונה החלה לצבור פופלריות בעולם. נכנסים ליער, מאטים את הקצב, פותחים את החושים ומבצעים פעילות פיסית מתונה.
ולמה זה טוב? מזה כארבעה עשורים מוכח שלמקלחת יער יש השפעה בריאותית ממשית. בין היתר, היא תורמת לעלייה בחיוניות, לירידה בהורמוני מתח, להפחתה של רמות חרדה ודכאון ולשיפור ממשי במערכת החיסון.
זה עד כדי כך טוב, שיפן הכניסה את “מקלחת היער” לתוכנית הלאומית היפנית לשיפור הבריאות ומיפתה כ- 60 מסלולי “מקלחת יער” ברחבי יפן.
אבל אם תשאלו אותי, כל זה קורה פשוט כי הגוף זוכר ויודע שהוא חוזר הביתה.
זו חזרה הביתה בכמה מובנים.
קודם כל, במובן הפיסי של החזרה לטבע, לסביבת המגורים של פעם. אבל זו גם חזרה הביתה במובן הנפשי. חזרה למקום פשוט יותר, טבעי יותר ואמיתי יותר. כזה שבו אנחנו יכולים להסיר מעלינו את השכבות שעטינו על עצמנו במטרה להגן על עצמנו או לאפשר לנו להיות אדם אחר, כזה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים להיות.
ביער הכל יורד. הציניות, המתח, העומס של חיי היום יום. ומה שעולה וצף במקום מאפשר לנו לחוות את היער בעיניים אחרות. של פליאה, שמחה, אהבה ופתיחות. קצת כמו ילד. משהו יותר טהור ונקי.
חברה טובה סיפרה לי לפני כמה ימים על הילידים באזור האמזונס. הם מתגוררים ביערות הגשם וחיים, במובן הכי עמוק, בחיבור עם הטבע. היא סיפרה שמבחינתם הם לא חיים ביער. הם היער.
רובנו לא נמצאים בחווית חיבור עמוקה כמו הילידים באמזונס, אבל מה שעצוב הוא שרובנו כבר לא נמצאים בחווית חיבור עם הטבע ברמה ממשית. אנחנו מתגוררים בקוביות בלוקים לבנות בגובה מסוים מעל האדמה, נוסעים על כבישי אספלט, לומדים, עובדים ומבלים במבנים נוספים דומים. אני עוד זוכרת שדות פה ושם, מנקדים אזורים פתוחים בין בניינים בשכונת ילדותי. ילדיי כבר לא מכירים גם את זה.
התנתקנו. זה אנחנו מצד אחד והטבע מצד שני. אנחנו שוכחים שכל החוץ הזה, כל מה שניתבנו לצד השני, בעצם היה פה לפנינו. הוא המקור. הבסיס. וכשאני מגיעה לטבע, הגוף שלי זוכר, הגוף שלי יודע ומרגיש שוב שלם.
אם גם לכם יש מקומות שבהם אתם מרגישים שלמים, אשמח לשמוע עליהם!
אגב, אחת העבודות שלי מתקופת הלימודים עוסקת בנושא של “מקלחת יער” ופיתחתי עבורה אפליקציה. אתם מוזמנים להציץ.